12/11/17

אני לא מבין למה אין לי שום חשק לעשות דברים שתכננתי.

ראיתי עכשיו ולוג קצר על איך להתמודד עם זה, אני לא מסכים בדיוק עם מה שהוא אמר, אבל החלטתי לעשות קצת מדיטציה.

במקום לעשות מדיטציה ראיתי עוד ולוג, נראה לי שלעשות מדיטציה יעבוד לא רע.

הפסקתי את המדיטציה באמצע אחרי 6 וחצי דקות מחוסר סבלנות, דבר שאני לא נוהג לעשות. אחר כך קראתי קצת מהספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע", קריאה לא בלב שלם. נראה לי שאני פשוט אלך לישון ואנסה לקום מוקדם לעשות את מה שתכננתי, למרות שזה בדרך כלל לא עובד.

לשם התיעוד, שיחקתי במחשב כל היום. לא יודע עם כמה זה קשור למצב המנטאלי הנוכחי שלי.

5.11.17

5.11.17

קצת קשה לי לנסח את מה שעובר לי בראש, אני אנסה לזרוק מילים על הדף ולראות מה יוצא.

גישת חיים אחת אומרת שעדיף לא לקחת דברים ברצינות, ליהנות מהדברים הפשוטים כמו נשימה או אוכל חם ולהיות מרוצה בלי מאמץ. אבל תמיד יש במה להשתפר, ואני מניח שרוב האנשים מגיעים לנקודה שבה הם צריכים להתאמץ כדי להשתפר, בין אם זה בעבודה שלהם, ביחסים הבין אנושיים שלהם, בפסיכולוגיה שלהם, בהרגלים הבריאותיים שלהם (למשל לי מאוד קשה לקום בבוקר בשעה שאני מתכנן). אחת המלכודות שאני חושב שנפלתי אליה הרבה יותר מדי פעמים היא האמירה "כן הייתי יכול לעשות אחרת, אבל נראה לי לא כל כך נורא כי *א* *ב* *ג*". לפעמים השתפרות קוראת באופן טבעי עם הזמן, בלי התעמתות רצינית ומאמץ אמתי. אבל מה קורה כשנתקלים במשהו שמאוד רוצים להשתפר בו, וזה מאוד קשה? אני גם לא בהכרח מתכוון למשהו נקודתי, זה יכול להיות נושא רחב כמו נגינה על כלי, יצירתיות הנדסית או מדעית, הצלחה בעולם העסקים, או מיומנות בשחמט. מה עושים כשנתקלים בטעות מסוימת שחוזרת על עצמה ולא מצליחים להפטר ממנה? מה עושים כשנתקלים במצב שיודעים שמשהו לא בסדר אבל לא יודעים מה? מה אם מוצאים ים ענק של נקודות לשיפור, שאף אחת ממנה לא מרגישה כאילו היא באמת משמעותית? השכל הישר שלי אומר שצריך לתעד את כל הדברים שטעונים שיפור אחד אחד, לכל הפחות מנטאלית, לשקול איך אפשר להשתפר בכל דבר, ואז ליישם לאט אך בביטחון. אבל מגיעה נקודה שבה לא מרגישים שיפור אפילו שעובדים מאוד קשה, ואני חוזר לבסוף לפואנטה: האם כדאי להישאר באווירה קלילה של "כן אני עושה *א* *ב* *ג* לא בסדר וזה טעון שיפור, לא סוף העולם, רק אני אתן לזה זמן ואני אשתפר, בינתיים מצבי לא כזה נורא כי *ד* *ה* *ו*" (בזמן שאני כותב את הדברים אני מבין שערבבתי בין קלילות לבין חוסר כנות כלפי עצמי, ואני לא יודע בדיוק למה זה מעורבב לי בראש), או שצריך לעצור ולומר בכובד ראש "כן אני עושה *א* *ב* *ג* לא בסדר, וזו בעיה שאני צריך לפטור". כל הנושא מאוד מבולגן לי בראש, בגדול אני מנסה לשאול איך פורצים קיר בטון בלי לנגח אותו עם הראש, בלי שום כלי קידוח, כשכמובן ידוע בבירור שזה אפשרי על פי כל סטנדרט הגיוני. או באופן יותר מדויק, יש לך מקדחה אבל אין לך מושג באיזה עובי הקיר ואין לך מושג איפה הוא רך ואיפה הוא קשה, אבל אתה יודע שיש מקומות רכים יותר וקשים יותר. זה אפשרי, אבל כמות שעקשנות הנדרשת לא ידועה מראש, וככל שמתעקשים יותר בלי להתקדם נהיים מתוסכלים, וככל שמנסים יותר מקומות בלי למצוא אזור רך נהיים מתוסכלים, ואם מחליטים מראש לא להיות מתוסכלים אז לא מצליחים לעשות כלום.

אולי צריך למצוא דרך ליהנות מפעולת הקדיחה. אולי זה בלתי אפשרי בלי הנאה. אבל האם הנאה באה על חשבון נחישות? אם אתה נהנה יותר מדי אתה עלול לקדוח ולקדוח ולקדוח במקום שבו הקיר מאוד קשה. אם אתה נחוש מדי ומנסה תמיד לחפש מקום רך יותר אתה נהייה מתוסכל. אם אתה נחוש מדי אתה עלול לקדוח באותו מקום קשה הרבה יותר מדי ולהיעשות מתוסכל. אם אתה נהנה מדי מחיפוש המקומות הרכים אתה עלול לוותר מהר מדי על מקומות קידוח.

אולי משתמע שכדי שנחישות תהייה טובה יותר מהנאה דרוש פידבק מסוים מהקיר. הקיר צריך להיות רספונסיבי מספיק כדי לספק חומר לקבל החלטות מושכלת, או שאין משמעות לנחישות על פני הנאה, כי בכל מקרה מגששים באפלה אז יש משמעות רק לכמות הזמן הנקי שמשקיעים.

אולי אינטואיציה יכולה לעזור במקרים מסוימים.

אולי עזרה מאדם בעל ניסיון.

לקדוח עמוק מדי במקום קשה זה כמו להכין טבלת אקסל משוגעת שמנתחת אספקט מאוד מסוים של הבעיה.

לדלג מהר מדי בין מקומות זה כמו לנסות למצוא את כל הטעויות ולזכור אותן, בתקווה שברגע האמת הזיכרון יגרור תגובה מתאימה.

לקדוח עד שנשבר המקדח, ואז להמשיך לקדוח עם מקדח שבור זה כמו להיות מתוסכל וסוער ולא שיטתי, או לראות את הדברים בצורה מעורפלת הנובעת מעייפות או אגו מנופח או פחד או כעס או אכזבה או אשמה או נחיתות.

לסובב את ידית המקדחה (היא ידנית כמובן) לאט מאוד זה כמו לקחת את ה:"path of least resistance", תוך תחושת שווא שבסופו של דבר השיפור יקרה מעצמו.

עכשיו כשאני מסדר את האופציות, נראה לי ברור שצריך לקדוח במקום אחד, ואם תוך זמן סביר (סביר זה כמובן בעייתי להגדיר, אולי אפשר ברוב המקרים להעריך מה זה סביר על פי אינטואיציה, אגב תפסתי את עצמי כמעט משקר לעצמי כשעמדתי לכתוב "אבל נראה לי שזה בסדר אם פועלים על פי אינטואיציה", שזה חוזר לנושא המקורי) לא רואים התקדמות ניכרת, עוברים למקום אחר. אם בזמן הקדיחה שמים לב למקום אחר שאפשר לקדוח בו, צריך לקבל החלטה האם לעבור או להישאר. לפעמים צריך לקדוח ביותר ממקום אחד במקביל כדי לקבל איזושהי תועלת בכלל, ואלה המקרים הקשים ביותר לדעתי.

אם יש יותר מקיר אחד בנושאים שאינם קשורים ישירות, אין מניעה לקדוח בכל אחד בזמנים שונים, כמובן שזה משאיר פחות זמן לכל אחד מהם.

בקיצור התמודדות עם בעיות קשות דורשת החלטיות וסבלנות. צריך לבחור דרך פעולה ולהתמיד בה עד שאחד משני דברים קורה: או שמחליטים על סמך קריטריונים קונקרטיים שהדרך לא אפקטיבית, או שמוצאים דרך שהיא בוודאות גדולה יותר אפקטיבית.

כנראה שאין באמת סתירה בין הגישה הזאת לבין הנאה ושלווה כלליים שנשארים קבועים תמיד, אני מקווה שאלה דברים מקבילים שיכולים לחיות ביחד ולחוד.

19.5.17

19.5.17

1.    ההיחשפות שלי למדעי החברה משכנעת אותי יותר ויותר שהעולם מורכב. העולם נורא מורכב. יש אינספור תופעות שכולן שלובות זו בזו, וזה גורם לי להרגיש כאילו בלתי אפשרי להבין שום דבר עד הסוף. זה הפוך לגמרי מדרך המחשבה הרגילה שלי – כל דבר, לא משנה כמה שהוא מורכב, אפשר לפשט אותו ולהבין אותו על ידי הבנת העיקרון הבסיסי שעל פיו הוא עובד. דרך המחשבה הזאת התקבעה בי בעקבות שנים רבות של חינוך שבהן רוב העיסוק שלי היה הנושאים ריאליים – במיוחד פיזיקה. בפיזיקה, האידיאל הוא להגיע לנוסחה אחת, קצרה ופשוטה מאוד, שביכולתה להסביר את כל היקום. איזה רעיון יפהפה ותמים.
המורכבות של העולם משמעותית במיוחד בעידן שבו האנושות שואפת לבסס את הפעולות שלה על הבנה של העולם – בין אם מדובר ברפואה, בלוחמה בטרור או בבחירת שיטה כלכלית. איך אני אמור להתמודד עם המורכבות הזאת בתור אדם ששואף למצוא את הדרך הנכונה לחיות ויש לו מוח כל כך קטנטן ביחס אליה? אולי עדיף לשאול איך כחברה אנחנו יכולים להתמודד עם המורכבות הזאת בניסיוננו לחיות חיים טובים, בלי להטיל את האחריות לכך על אף אדם ספציפי?
אסוציאציה מעניינת שחשבתי עליה היא הברירה הטבעית. ברירה טבעית היא השיטה של הטבע לקחת בחשבון את כל המורכבות של העולם, ולהתאים אליו את היצורים החיים כך שיהיו הכי טובים שאפשר בלשרוד ולהעביר את הקוד הגנטי שלהם הלאה. זהו מנגנון אוטומטי פשוט, שמה שמניע אותו זה כל היצורים החיים וכל המוטציות שלהם בו זמנית, והוא מנגנון מדהים בעוצמתו ויעילותו. לעומת זאת איזה מנגנון מנחה את בני האדם למצב של חיים טובים יותר? יש כל מני מנגנונים כאלה - למשל המדע, הדת, הדמוקרטיה, הפילוסופיה, הקפיטליזם. אבל האם המנגנונים האלה אפקטיביים? האם הם מנצלים את המשאבים הפיזיים והמנטליים של האנושות בצורה יעילה ומקדמים אותה לאט אך בביטחון למצב טוב יותר? זו שאלה קשה, אבל סביר להניח שאפשר לחשוב על מנגנונים טובים יותר.

6.4.2017

6.4.2017

אחרי הרבה הרהור ודיון לוהט, גיבשתי כמה מטרות וערכים שבאים לידי ביטוי בזכירת חללי צה"ל, אחרי שקצת פקפקתי במנהג. זהו טקס תרבותי עמוק שנראה לי עכשיו די יפהפה, אפילו אם זונחים את הנחת שנגרמת למשפחה השקולה.
הנה כמה מסקנות בנושא:

- המנהג מחזק את ערך כיבוד המוות, כלומר הערך של לא לבזבז את החיים. כשאנחנו נזכרים במוות אנחנו מקבלים השראה לשמוח ולנצל את החיים בצורה מיטבית.
- המנהג מחזק את ערך ההקרבה העצמית. אסירות תודה לאילו שמתו בשבילנו נותנת לנו כוח להקריב את עצמנו למען מטרות שנעלות בעינינו, גם כשאנחנו מפחדים להתמסר להן.
- חיזוק הלאומיות במובן שכולנו יחד באבל ושמחה, כמו משפחה גדולה. המשפחתיות, אולי רעות, אמורה לתרום ליחסים הבין-אישיים שלנו ביום יום, ולעודד התנהגות מוסרית ותרימה לקהילה.

אני מרגיש שהערכים האלו מתפספסים קצת בתוך מערבולת של אבל שלוכדת את אלו שמכבדים את החלל, ואולי יהיה טוב לחשוב על דרך לחזק את הערכים, במקום בעיקר להיות ממורמרים.

אפשר גם להשליך מכאן על החשיבות של טקסים בכלל, ולהעלות מחשבות על אפשרויות לטקסים שמעודדים ערכים שונים ומגוונים.

25.3.17

25.3.17

1.    מחשבות על הזהות שלי הובילו אותי לרעיון שהדבר שמגדיר "מי אני" הכי טוב, הוא השאיפה שלי לחוסר זהות. פעם כנראה הזהות שלי הייתה בעיקר מוגדרת על ידי פנטזיה כלשהי של המדען המפוזר, אולי קצת על ידי אהבתי למוזיקה, אולי קצת על ידי התחביב שלי לשחק במחשב, וכו'. אבל היום אני מרגיש שהשאיפה העיקרית שלי היא להיות אדם שלא מוגבל על ידי שום זהות. הפנטזיה שלי היא שאני לא אעשה שום דבר מתוך פנטזיה, שלא אבצע פעולות רגילות מתוך הרגל, שההזדהות היחידה שלי תהייה חוסר הזדהות. במלים אחרות, אני לא רוצה להיות כלום, חוץ מטוב כמה שאני אצליח להיות. כפי שניסיתי להמחיש, יש כאן סתירה. שכן חלק מהאושר הוא לחיות בפנטזיה, לחיות בחוסר עימות עם ההרגלים, להזדהות, להיות שייך. מצד אחד אני חושב שכל הגבלה זהותית שהיא על החופש היא חסרון, ומצד שני אני מרגיש שכנראה קשה מאוד להיות מאושר בלי זהות, אם לא בלתי אפשרי. אולי זאת הסיבה שלכמעט כל האנשים (למיטב ידיעתי) יש זהות די מוגדרת.

2.    אחרי צפייה בסרט די מדכא על נועם חומסקי אני מקשיב לקולה האינטימי של הדס גלעד מקריא שירה ברדיו, ונרגע כמו שאולי כבר שבועות לא נרגעתי. תודה לך הדס 3>.

25.2.17

25.2.17

1.    היום התבהרה לי העובדה שהמרדף אחר האושר הוא עניין מעשי מאוד, וממש לא פילוסופי. פילוסופיה אולי יכולה לעזור בהשגת האושר, אבל היא לא יוצרת אותו, עד כדי אנשים שחיים על פילוסופיה.

2.    חשבתי לעצמי: אולי המוסר האלטרואיסטי הוא כלי חברתי אגואיסטי? כלומר האלטרואיזם הוא סוג של הסכם חברתי שמטרתו לשרת את הפרט המחזיק במוסר בכל מני דרכים. זאת כמובן בניגוד לרעיון, שהמוסר קיים בשביל האחר. אם מניחים שזה נכון, אפשר להראות שיש דרגות שונות של מוסר, שתואמות באופן מעניין ומשמעותי את הערכים האינטואיטיביים שמחזיקה בהם כלל האוכלוסייה.
בתור התחלה, ברור שאדם ינהג בצורה אלטרואיסטית כלפי משפחתו. בזה שהוא נוהג כך, הוא מדגים איך צריך להתנהג במשפחה. חשוב לציין, שהוא לא מצפה לתמורה מוגדרת, אלא בעיקר שמח בכך שהוא לא צריך לפחד ממצב שהוא יזדקק לעזרה, ולא יעזרו לו. הערך של לעזור ללא תנאים למי שבמשפחתך, כשהוא חל על כל המשפחה, משרת מטרה חשובה של הרגשת שייכות ואהבה.
כשמתרחקים מהמשפחה, הכללים נהיים יותר חלשים, אך אופיים נשאר דומה מאוד. אני נוהג כלפי חבר אישי טוב, כלפי חבר לקהילה, כלפי זר ברחוב בצורה אלטרואיסטית, כי מנחם אותי להאמין שיעזרו לי במצב דומה. בניסוח קאנטיאני פחות או יותר, אני פועל על פי הכללים שאני רוצה שכולם יפעלו על פיהם.

אפשר כך גם להסביר את תנועת הזכויות שאנשים יחסית אוהבים. אם אני מכיר בזכות הטבעית לחירות, אני מבטיח לעצמי שאהיה חופשי. כנ"ל לגבי הזכויות האחרות. לא משנה כמה אני נקלע למצב חסר מזל, אנשים ישאפו לכבד את הזכויות שלי, ולכן עלי לכבד את זכותם של אחרים.
אך העסק מסתבך כשיוצאים מגבולות המדינה, או שיורדים בסולם הכלכלי, או אפילו כשיורדים לרמת החיות. למה שאפעל על פי כלל שמנחה אותי לקנות לילדים אפריקאים רשתות נגד מלריה? מצבי טוב מספיק כדי שלא אצטרך אי פעם תרומה ממישהו שחי בארץ אחרת. אם אני עשיר יחסית, למה שאני אתרך לעזור לעניים? אני לא עני, ולכן קיום של כלל עזרה לעניים לא יעזור לי. וגרסה חריפה יותר – למה שאנהג בכבוד כלפי הפרה? הרי לפרה אין שום יכולת לספק לי כבוד ששווה משהו. לעולם לא אהיה זקוק לזה שהפרה תכבד אותי, ולכן אין שום סיבה שאכבד אותה.
עוד דרגה, אולי חריפה יותר, אולי פחות, היא הדאגה לדורות הבאים. למה שאפעל על פי כלל שמנחה אותי לשמור על כדור הארץ לתווך של מאות שנים קדימה? למה שאתחיל מהפכה שפירותיה ייקצרו אחרי שאמות?
לכל השאלות האלה ניתן לענות בחיוב, אם הערך המנחה אותנו הוא ערך העזרה האוניברסאלי. בכך שאעזור למישהו שאין לו שום אפשרות לעזור לי בחזרה, אחונן מוסר שבמסגרתו יעזרו לי אנשים שאין לי שום דרך לעזור להם בחזרה. לחילופין, אפשר להגיד שהעזרה החד-כיוונית שאדם נותן מגיעה מהכרת תודה לעזרה חד-כיוונית שניתנה לו. למשל, אני תורם לעתיד מתוך אסירות תודה לאנשים בעבר שתרמו לי.
בקיצור, אם לוקחים את המוסר האגואיסטי האוניברסאלי לקצה, מגלים שהוא אינו שונה בכלל מבחינה פרקטית מהמוסר שהנחת היסוד שלו היא אלטרואיסטית מלכתחילה. את התופעה של מוסר ביניים הרווח אצל כולם, ניתן להסביר בזה שאנשים הם קצרי ראייה מדי.

24.2.17

24.2.17

1.    היום הכרתי לראשונה את הרעיון של The Repugnant Conclusion בצורה טובה, והוא גרם לי לתהות אם אפשר לבסס את המוסר על תוצאתנות. נראה לי שעם הזמן אני מתרחק מהתוצאתנות, והולך לכיוון דאונטולוגי יותר.

2.    המוסר שלי לא מאוד מגובש, אני חייב להודות. אני מתעסק בנושא כבר כמה חודשים באופן אינטנסיבי, וחושב על הנושא מעת לעת כבר כמה שנים, ואני מרגיש שאני לא ממש יודע להגדיר את המוסר באופן שאני מרוצה ממנו.
למרות זאת, אני די בטוח שאני רוצה שאנשים ייחסו יותר חשיבות מוסרית למעשים היום-יומיים שלהם, וינהגו מתוך הרגשה מתמדת של אחריות מוסרית. אני רוצה שכשאנשים פועלים בדרך מסוימת, הם ירגישו שהם פועלים כמו שלדעתם האדם האידאלי היה פועל. אפשר להתווכח מאות שנים על איך נראה האדם האידאלי, אבל בתור התחלה נראה לי שקל להסכים שרוב האנשים אפילו יודו שהם פועלים בצורה לא אידאלית. כלומר לפני שמגדירים את המוסר בצורה שלמה ומוחלטת צריך לדאוג שכמה שיותר אנשים יתחילו לנסות להיות מוסריים.

מאמר בנושא מוסריות כלכלית

זהו לינק למאמר קצר שכתבתי, העוסק בשאלת המוסריות של התנהלות כלכלית אישית. כתמיד, אני מזמין אתכם להגיב ולאתגר את הרעיון, או לשאוב ממנו השראה בנושא אחר.

18.2.17

18.2.17

1.    כשאני רואה סרט, קורא ספר, או באופן כללי עוקב אחרי סיפור כלשהו, אני מנסה להבין את המניעים של הדמויות ולנחש איך הן יפעלו בהמשך. או אולי בצורה יותר מדויקת, אני מנסה לקבוע איך הייתי פועל אם הייתי במקומם. אבל לפעמים אני מרגיש שזה קשה מדי ואומר לעצמי – "נו טוב, אני יכול פשוט לראות מה יקרה". בדיוק ה "נו טוב" הזה, זה אותו הדבר שבני אדם אינם יכולים להרשות לעצמם. בני אדם לא יכולים להתנתק מהפעולות שלהם ולהיסחף על ידי החיים. בדומה לדרך שסארטר מציג את העניין – האדם חופשי, ולכן הוא מיוסר תמיד.

2.    נראה לי שהגיע הזמן שלאנשים תהיה אופציה לשלוט במוות שלהם. אני מדמיין את עצמי מגלה שיש לי מחלה סופנית, ובמקום לחכות לסוף המר והכואב אני מארגן "מסיבת פרידה". במסיבה אולי הייתי פותח בנאום קצר, ובסופו לוקח כדור שיהרוג אותי תוך 4 שעות בצורה פתאומית וחסרת כאב. אז היינו מתחילים לחגוג ברמה שאי פעם לא חגגתי. אני מדמיין את עצמי מרגיש יותר חי משאי פעם הרגשתי. ואז אני מדמיין את עצמי מסתיים. כולם ירגישו שלמים עם המוות שלי. אף אחד לא ישקר לעצמו שאני במקום טוב יותר, אבל כולם יאמרו שהיו לי חיים טובים, שהסתיימו במוות טוב.

17.2.17

17.2.17

1.    הרבה זמן ידעתי שברמה כזאת או אחרת אני אקזיסטנציאליסט. אני מכיר בזה שברמה עקרונית האדם הוא גוש אטומים שבמקרה יש בו תופעות מסוימות מעניינות. אבל היום הבנתי שהאקזיסטנציאליזם שלי הוא תפיסה מטה-אתית שהיא די ניטרלית ביחס למוסר. כלומר, אם אין מהות מקורית לשום דבר, זה לא פוטר אותי מגיבוש של מערכת מוסר שעלי לעקוב אחריה. אחד הדברים שעזר לי להגיע להבנה הזאת הוא שלאחרונה השתכנעתי שלאדם אין באמת חופש רצון. כל אדם בסך הכל חווה את החיים שלו, הרגשות שלו, המחשבות שלו, ההחלטות שלו, הפעולות שהוא מבצע. אבל גם האמירה הזאת, היא בסך הכל תפיסה מטה-פיזית שאין שום סיבה שתשפיע על ההתנהגות של אנשים. היא ניטרלית לחלוטין למוסר, ולכן במובן מסוים אפשר לשכוח ממנה כשמגבשים מוסר, כל עוד לא מסתמכים על תפיסה אחרת שסותרת אותה. אותו דבר לגבי האקזיסטנציאליזם.

2.    לחיות יש זכות לחיים אך ורק אם יש להן את היכולת לחשוש מהמוות. ההצדקה שלי נמצאת בסעיף 4 של הפוסט שפרסמתי ב-27.1.17, ובקצרה אפשר להגיד שאני חושב שאף אדם לא באמת מקנה ערך פנימי, עצמאי, לחיים. כשמישהו מגנה רצח, הוא בעצם מביע בזה את הרצון לחיות בחברה שבה יש אמון הדדי בין אנשים, ואף אחד לא צריך לחשוש שמישהו אחר ירצח אותו.
אני חייב לסייג, שבזה שאני אומר שלחיות שלא יכולות לחשוש ממוות אין זכות לחיים, אני לא מבטל את האפשרות שיש להן זכויות אחרות, כגון הזכות למשפחה או הזכות שלא יכאיבו להן. וברור מאליו שאני לא פוסל את האפשרות שעדיף לצרוך פחות בשר מתוך נימוק אקולוגי/כלכלי כדי להועיל לבני האדם. במילים אחרות כרגע אני נשאר טבעוני למרות שאני לא מכיר בזכות הטבעית של חיות לחיים.

10.2.17

10.2.17

1.    מישהו צריך להמציא מנורה שנראית כמו אור נרות בערב/בלילה, וכמו השמש במשך היום. במאה האחרונה האנושות ישנה גרוע משישנה אי פעם, וזה נראה לי די מגוחך.

2.    אולי אפשר לשפר את הדמוקרטיה ע"י מדידת כוח הרצון של כל מצביע, ולקבוע את ערך הקול שלו על פי המדידה. צריך לוודא שבאמת הגורם הנמדד היחיד הוא כמה האדם רוצה שהקול שלו ייחשב, ועדיין תישאר הבעיה של אנשים נחושים שמונעים על ידי רגשות עזים ולא באמת בוחרים בצורה מושכלת. לא ברור אם יש דרך למדוד כוח רצון בצורה אמינה, שווה לחקור את העניין.

27.1.17

27.1.17

1.    פרדוקס המצפוניות הוא סתירה המתעוררת בין האמירה שחובתם של אנשים לפעול על פי המצפון שלהם, והאמירה שמצפונם של אנשים שונים הוא שונה, כלומר סותר. הפרדוקס מחריף כשמגדירים את המצפון בתור אותו הדבר שמייצג את אמת המידה היחידה של אדם מסוים על המוסריות של מעשים. דוגמא מצוינת לפרדוקס המצפוניות היא היטלר, שמצד אחד פעל על פי המצפון שלו, כלומר בצורה שהוא חשב שהיא הכי נכונה, ומצד שני ישנה הסכמה רחבה שהוא פעל בצורה בלתי מוסרית. התעוררה בי מחשבה, שאולי בנוסף להקשבה למצפון, יש חובה מוסרית לפעול על פי מצפונם של אחרים, או אולי להגביל את הפעילות מתוך מצפון אישי ע"י המוסר המקובל, מתוך הכרת כבוד לאפשרות שהמצפון האישי טועה. במובן אחר, לפני שעושים מעשה "קיצוני" מתוך הקשבה למצפון, יש לבחון את דעתם של אנשים המתנגדים לו היטב, ואם טיעונם סביר אסור לעשות אותו.

2.    ישנה בעיה בדמוקרטיה, שנובעת מזה שלאנשים שאינם מומחים בעניינים פוליטיים יש אותה זכות הצבעה כמו אנשים מומחים. לכל אזרח יש אחריות זהה לתוצאת הבחירות, למרות שלא לכל אזרח יש רמה זהה של ידע בנושאים הרלוונטיים, שיושפעו מתוצאות הבחירות. קיימת אותה בעיה גם בתהליכים לא-מדיניים שמנוהלים בצורה דומה לדמוקרטיה, למשל קידום סרטונים ב-Youtube. לאחרונה התעוררה תשומת לבם של יוצרים באתר לכך שהסרטונים המצליחים הם לא הסרטונים האיכותיים. הם מאשימים את הנהלת האתר, או מצביעים על טקטיקות "מלוכלכות" כגון “click bait”, אבל מתעלמים מהעובדה שמה שגורם לסרטונים להיות מקודמים הוא דקות-הצפייה, ועקביות הערוץ במשיכת צופים, כלומר – הדמוקרטיה שנקראת Youtube מדרדרת באיכות הסרטונים שלה מפני שהצופים מתעלמים מאחריותם לאתר כשהם צופים בסרטונים גרועים. אותה בעיה קיימת גם בקפיטליזם – המוצרים המצליחים, למשל בתעשיית המזון, הם אלה שמספקים את היצרים המידיים והאינסטינקטיביים של רעב (למשל אוכל מתוק, חטיפים "ממכרים" וכו'), ולאו דווקא המוצרים הבריאים, אפילו שאפשר גם ליהנות מאוכל בריא.

3.    לדעתי צריכים ללמד פילוסופיה בבתי ספר בתור מקצוע חובה. התועלת שאפשר להפיק בחיים היום-יומיים מחשיבה פילוסופית היא עצומה, ולדעתי חבל שהנושא מפוספס לחלוטין. היום אחותי הקטנה (בת 12) הוכיחה לי שלילדים יש את הכושר המנטלי לחשוב בצורה פילוסופית, כשדיברתי אתה על פרדוקס המצפוניות. בנוסף, כנראה כדאי ללמד נושאים כמו אלה שמוצגים בערוץ “School of Life” ב Youtube.
עוד נקודה לטובת חינוך פילוסופי היא שלדעתי הרבה אנשים מתנהגים בעולם בצורה בלתי מוסרית, או בצורה שהם מתחרטים עליה אחר כך, ואולי אם יחשבו על סוגיות פילוסופיות בתור ילדים יוכלו לפתח אחריות למעשים שלהם לכל החיים.

4.    היום נתקלתי בדילמה מוסרית שגרמה לי לחשוב על ערך החיים. "צוות רפואי יכול להמית אדם אחד כדי לשתול את איבריו בחמישה חולים וכך להציל אותם". התשובה האינסטינקטיבית שלי, ואני מניח של רוב האנשים, היא לגנות את המתת האדם האחד. ניסיתי לחשוב למה, והגעתי למסקנה שיש איזושהי הסכמה והבנה כללית ש"מוות טבעי" הוא לא דבר רע, אלא חלק הכרחי מן החיים, והוא הרבה פחות נורא מרצח. מה גורם לנו לגנות רצח בצורה כל כך הרבה יותר חריפה מהימנעות ממניעת מוות טבעי? אני חושב שיש כאן סתירה מסוימת, אבל שאפשר ליישב אותה לפחות חלקית. אפשר לטעון שעולם שבו מותר במקרים מסוימים לרצוח הוא עולם שבו אי אפשר לבטוח באף אחד, ולעומת זאת גם בעולם חסר רצח שמתים בו יותר אנשים, לכל היותר אפשר לפחד ממוות מקרי, "טבעי", אך מערכות היחסים בין בני אדם יישארו בו טובות ומלאות אמון. לדילמה המוסרית לדעתי יש גם קשר למחשבה שאין לאדם חובה מוסרית להקריב את עצמו לחלוטין למען אחרים, כלומר – לאלטרואיזם יש גבול. אפילו חמשת המטופלים החולים לא היו רוצים שהאדם היחיד יוותר על חייו למענם, כנראה מתוך הכרה ב"טראגיות" של הקרבה עצמית. במלים אחרות, הם לא מצפים ממנו להקריב את עצמו כי גם הם לא היו מקריבים את עצמם, ולכן גם לא יכפו עליו למות. מכל הנאמר לעיל נובע שעד גבול מסוים, כולם כנראה מסכימים לאגואיזם אתי.
עוד שאלה שמתעוררת מן הדילמה היא שאלת ערך החיים, יותר ספציפית האם עולם עם 2X אנשים הוא עולם טוב יותר מעולם עם X אנשים? אני מאמין שברמה עקרונית לא. גם מרעיון זה נובע שעדיף עולם שבו מתים הרבה אנשים ממחלות, על עולם שבו רוצחים לעתים רחוקות, אבל אין כמעט מחלות.

5.    אני בזמן האחרון חושב יותר ויותר על הרוע שבקפיטליזם. אצטרך באיזשהו שלב להגדיר אותו לעצמי בצורה ברורה, ולבדוק אם אפשר לבטל אותו, בצורה שמשמרת את הטוב שבקפיטליזם.

20.1.2017

1.    חשוב ליצור קשרים עם אנשים איכותיים, ולשמור עליהם.

2.    חשוב לפנות לצד הרגשי של אנשים לפני שפונים לצד הלוגי שלהם.

3.    יש בעיה רצינית מאוד של תקשורת שקרית או מוסטת. איך יוצרים מוטיבציה לתקשורת איכותית, ובו זמנית מבטלים את האפשרות לתקשורת אינטרסנטית? איך יוצרים מנגנון בקרה מוצלח על התקשורת? איך מונעים "ברירה טבעית" של אינפורמציה על ידי רגשות, והכעס בפרט? אפשר אולי ללמוד מהמדע, שהוא מערכת שיתוף הידע שעד היום הכי מצליחה לשמור על אובייקטיביות. מצד שני, מדע תמיד אפשר לבדוק, ותקשורת לא תמיד.

4.    רעיון אוטופי – גוף (ממשלתי?) שקונה דברים בסיסיים בעזרת כספי מיסים, ומחלק אותם בחינם לכל האזרחים. מי שרוצה לא לעבוד יכול, והוא מצהיר בזה שהוא מסתפק אך ורק במוצרים הבסיסיים. דברים בסיסיים יכולים להיקבע בסוג של דמוקרטיה ישירה, אבל חשובה מאוד ההסכמה של נותני המיסים, אלה שמפסידים מההסדר (בעיה). אבטלה היא לא פשע, והיא לא דבר מבייש. (הערת סוגריים: במבט ראשון הרעיון הוא בסך הכל רצון לרווחה, והכרה בכך שעשירים עלולים להתנגד לרווחה, אך לחשיבה על מנגנונים חברתיים וכלכליים מנקודת התחלה "טרייה" ובלי דעות קדומות יש ערך לדעתי)

5.    מה כל אדם צריך? אוכל בריא, ביגוד בסיסי, דיור, מים, חשמל, אינטרנט, רפואה בסיסית, חינוך בסיסי שמאפשר למידה עצמאית של כל נושא, תחבורה בסיסית.

6.    האם אפשר להפריד בין ידע לאינפורמציה שהיא לא ידע? מה צריך להיות נגיש בחינם?

7.    הקלה על זכויות יוצרים – זכויות יוצרים ארוכות מדי זה דבר רע.

8.    הגנה נגד פירטיות - אינפורמציה מוצפנת, לכל צרכן יש מפתח ייחודי. גופים מרוכזים שיש להם את כל המפתחות מצפינים כל רכישה בנפרד. איך מונעים הפצה של מפתחות? מפתחות פיזיים אולי, אולי ביומטריים.

9.    "קוראי מחשבות" מכירים את טבע האדם בצורה טובה מאוד, משמע ניתן להכיר את טבע האדם בצורה טובה. חשוב ללמוד.

הקדמה לבלוג

שלום,

זהו פוסט הקדמה לבלוג שלי – יומן רעיונות.

אני אזרח צעיר במדינת ישראל, בתחילת דרכי העצמאית. אני לא יודע מה חשוב לי, ואני לא יודע מה הולך להיות מקומי בעולם. אבל אני יודע שאני אוהב ללמוד דברים חדשים, ושיש לי רעיונות מגוונים ומעניינים, שאני אשמח לשתף ולקבל עליהם פידבק. 

בבלוג אני הולך לפרסם רעיונות בכל מני נושאים, בצורה של יומן, ואני מקווה שעם הזמן אנשים יגיבו לרעיונות שלי בכדי לפתח דיונים סוערים ומעניינים, בעלי מסקנות מרחיקות לכת. בתור התחלה אני לא הולך להשקיע הרבה מאמץ בניסוח בהיר של הרעיונות שלי, אלא לפרסם אותם בצורתם הטבעית (raw). אני מקווה שכך אוכל לשמור על אוטנטיות ולפרסם יותר תוכן.