Saturday, February 25, 2017

25.2.17

25.2.17
1.    היום התבהרה לי העובדה שהמרדף אחר האושר הוא עניין מעשי מאוד, וממש לא פילוסופי. פילוסופיה אולי יכולה לעזור בהשגת האושר, אבל היא לא יוצרת אותו, עד כדי אנשים שחיים על פילוסופיה.
2.    חשבתי לעצמי: אולי המוסר האלטרואיסטי הוא כלי חברתי אגואיסטי? כלומר האלטרואיזם הוא סוג של הסכם חברתי שמטרתו לשרת את הפרט המחזיק במוסר בכל מני דרכים. זאת כמובן בניגוד לרעיון, שהמוסר קיים בשביל האחר. אם מניחים שזה נכון, אפשר להראות שיש דרגות שונות של מוסר, שתואמות באופן מעניין ומשמעותי את הערכים האינטואיטיביים שמחזיקה בהם כלל האוכלוסייה.
בתור התחלה, ברור שאדם ינהג בצורה אלטרואיסטית כלפי משפחתו. בזה שהוא נוהג כך, הוא מדגים איך צריך להתנהג במשפחה. חשוב לציין, שהוא לא מצפה לתמורה מוגדרת, אלא בעיקר שמח בכך שהוא לא צריך לפחד ממצב שהוא יזדקק לעזרה, ולא יעזרו לו. הערך של לעזור ללא תנאים למי שבמשפחתך, כשהוא חל על כל המשפחה, משרת מטרה חשובה של הרגשת שייכות ואהבה.
כשמתרחקים מהמשפחה, הכללים נהיים יותר חלשים, אך אופיים נשאר דומה מאוד. אני נוהג כלפי חבר אישי טוב, כלפי חבר לקהילה, כלפי זר ברחוב בצורה אלטרואיסטית, כי מנחם אותי להאמין שיעזרו לי במצב דומה. בניסוח קאנטיאני פחות או יותר, אני פועל על פי הכללים שאני רוצה שכולם יפעלו על פיהם.

אפשר כך גם להסביר את תנועת הזכויות שאנשים יחסית אוהבים. אם אני מכיר בזכות הטבעית לחירות, אני מבטיח לעצמי שאהיה חופשי. כנ"ל לגבי הזכויות האחרות. לא משנה כמה אני נקלע למצב חסר מזל, אנשים ישאפו לכבד את הזכויות שלי, ולכן עלי לכבד את זכותם של אחרים.
אך העסק מסתבך כשיוצאים מגבולות המדינה, או שיורדים בסולם הכלכלי, או אפילו כשיורדים לרמת החיות. למה שאפעל על פי כלל שמנחה אותי לקנות לילדים אפריקאים רשתות נגד מלריה? מצבי טוב מספיק כדי שלא אצטרך אי פעם תרומה ממישהו שחי בארץ אחרת. אם אני עשיר יחסית, למה שאני אתרך לעזור לעניים? אני לא עני, ולכן קיום של כלל עזרה לעניים לא יעזור לי. וגרסה חריפה יותר – למה שאנהג בכבוד כלפי הפרה? הרי לפרה אין שום יכולת לספק לי כבוד ששווה משהו. לעולם לא אהיה זקוק לזה שהפרה תכבד אותי, ולכן אין שום סיבה שאכבד אותה.
עוד דרגה, אולי חריפה יותר, אולי פחות, היא הדאגה לדורות הבאים. למה שאפעל על פי כלל שמנחה אותי לשמור על כדור הארץ לתווך של מאות שנים קדימה? למה שאתחיל מהפכה שפירותיה ייקצרו אחרי שאמות?
לכל השאלות האלה ניתן לענות בחיוב, אם הערך המנחה אותנו הוא ערך העזרה האוניברסאלי. בכך שאעזור למישהו שאין לו שום אפשרות לעזור לי בחזרה, אחונן מוסר שבמסגרתו יעזרו לי אנשים שאין לי שום דרך לעזור להם בחזרה. לחילופין, אפשר להגיד שהעזרה החד-כיוונית שאדם נותן מגיעה מהכרת תודה לעזרה חד-כיוונית שניתנה לו. למשל, אני תורם לעתיד מתוך אסירות תודה לאנשים בעבר שתרמו לי.
בקיצור, אם לוקחים את המוסר האגואיסטי האוניברסאלי לקצה, מגלים שהוא אינו שונה בכלל מבחינה פרקטית מהמוסר שהנחת היסוד שלו היא אלטרואיסטית מלכתחילה. את התופעה של מוסר ביניים הרווח אצל כולם, ניתן להסביר בזה שאנשים הם קצרי ראייה מדי.

Friday, February 24, 2017

24.2.17

24.2.17
1.    היום הכרתי לראשונה את הרעיון של The Repugnant Conclusion בצורה טובה, והוא גרם לי לתהות אם אפשר לבסס את המוסר על תוצאתנות. נראה לי שעם הזמן אני מתרחק מהתוצאתנות, והולך לכיוון דאונטולוגי יותר.

2.    המוסר שלי לא מאוד מגובש, אני חייב להודות. אני מתעסק בנושא כבר כמה חודשים באופן אינטנסיבי, וחושב על הנושא מעת לעת כבר כמה שנים, ואני מרגיש שאני לא ממש יודע להגדיר את המוסר באופן שאני מרוצה ממנו.
למרות זאת, אני די בטוח שאני רוצה שאנשים ייחסו יותר חשיבות מוסרית למעשים היום-יומיים שלהם, וינהגו מתוך הרגשה מתמדת של אחריות מוסרית. אני רוצה שכשאנשים פועלים בדרך מסוימת, הם ירגישו שהם פועלים כמו שלדעתם האדם האידאלי היה פועל. אפשר להתווכח מאות שנים על איך נראה האדם האידאלי, אבל בתור התחלה נראה לי שקל להסכים שרוב האנשים אפילו יודו שהם פועלים בצורה לא אידאלית. כלומר לפני שמגדירים את המוסר בצורה שלמה ומוחלטת צריך לדאוג שכמה שיותר אנשים יתחילו לנסות להיות מוסריים.

מאמר בנושא מוסריות כלכלית

זהו לינק למאמר קצר שכתבתי, העוסק בשאלת המוסריות של התנהלות כלכלית אישית. כתמיד, אני מזמין אתכם להגיב ולאתגר את הרעיון, או לשאוב ממנו השראה בנושא אחר.

Saturday, February 18, 2017

18.2.17

18.2.17
1.    כשאני רואה סרט, קורא ספר, או באופן כללי עוקב אחרי סיפור כלשהו, אני מנסה להבין את המניעים של הדמויות ולנחש איך הן יפעלו בהמשך. או אולי בצורה יותר מדויקת, אני מנסה לקבוע איך הייתי פועל אם הייתי במקומם. אבל לפעמים אני מרגיש שזה קשה מדי ואומר לעצמי – "נו טוב, אני יכול פשוט לראות מה יקרה". בדיוק ה "נו טוב" הזה, זה אותו הדבר שבני אדם אינם יכולים להרשות לעצמם. בני אדם לא יכולים להתנתק מהפעולות שלהם ולהיסחף על ידי החיים. בדומה לדרך שסארטר מציג את העניין – האדם חופשי, ולכן הוא מיוסר תמיד.

2.    נראה לי שהגיע הזמן שלאנשים תהיה אופציה לשלוט במוות שלהם. אני מדמיין את עצמי מגלה שיש לי מחלה סופנית, ובמקום לחכות לסוף המר והכואב אני מארגן "מסיבת פרידה". במסיבה אולי הייתי פותח בנאום קצר, ובסופו לוקח כדור שיהרוג אותי תוך 4 שעות בצורה פתאומית וחסרת כאב. אז היינו מתחילים לחגוג ברמה שאי פעם לא חגגתי. אני מדמיין את עצמי מרגיש יותר חי משאי פעם הרגשתי. ואז אני מדמיין את עצמי מסתיים. כולם ירגישו שלמים עם המוות שלי. אף אחד לא ישקר לעצמו שאני במקום טוב יותר, אבל כולם יאמרו שהיו לי חיים טובים, שהסתיימו במוות טוב.

17.2.17

17.2.17
1.    הרבה זמן ידעתי שברמה כזאת או אחרת אני אקזיסטנציאליסט. אני מכיר בזה שברמה עקרונית האדם הוא גוש אטומים שבמקרה יש בו תופעות מסוימות מעניינות. אבל היום הבנתי שהאקזיסטנציאליזם שלי הוא תפיסה מטה-אתית שהיא די ניטרלית ביחס למוסר. כלומר, אם אין מהות מקורית לשום דבר, זה לא פוטר אותי מגיבוש של מערכת מוסר שעלי לעקוב אחריה. אחד הדברים שעזר לי להגיע להבנה הזאת הוא שלאחרונה השתכנעתי שלאדם אין באמת חופש רצון. כל אדם בסך הכל חווה את החיים שלו, הרגשות שלו, המחשבות שלו, ההחלטות שלו, הפעולות שהוא מבצע. אבל גם האמירה הזאת, היא בסך הכל תפיסה מטה-פיזית שאין שום סיבה שתשפיע על ההתנהגות של אנשים. היא ניטרלית לחלוטין למוסר, ולכן במובן מסוים אפשר לשכוח ממנה כשמגבשים מוסר, כל עוד לא מסתמכים על תפיסה אחרת שסותרת אותה. אותו דבר לגבי האקזיסטנציאליזם.

2.    לחיות יש זכות לחיים אך ורק אם יש להן את היכולת לחשוש מהמוות. ההצדקה שלי נמצאת בסעיף 4 של הפוסט שפרסמתי ב-27.1.17, ובקצרה אפשר להגיד שאני חושב שאף אדם לא באמת מקנה ערך פנימי, עצמאי, לחיים. כשמישהו מגנה רצח, הוא בעצם מביע בזה את הרצון לחיות בחברה שבה יש אמון הדדי בין אנשים, ואף אחד לא צריך לחשוש שמישהו אחר ירצח אותו.
אני חייב לסייג, שבזה שאני אומר שלחיות שלא יכולות לחשוש ממוות אין זכות לחיים, אני לא מבטל את האפשרות שיש להן זכויות אחרות, כגון הזכות למשפחה או הזכות שלא יכאיבו להן. וברור מאליו שאני לא פוסל את האפשרות שעדיף לצרוך פחות בשר מתוך נימוק אקולוגי/כלכלי כדי להועיל לבני האדם. במילים אחרות כרגע אני נשאר טבעוני למרות שאני לא מכיר בזכות הטבעית של חיות לחיים.

Friday, February 10, 2017

10.2.17

10.2.17

1.    מישהו צריך להמציא מנורה שנראית כמו אור נרות בערב/בלילה, וכמו השמש במשך היום. במאה האחרונה האנושות ישנה גרוע משישנה אי פעם, וזה נראה לי די מגוחך.

2.    אולי אפשר לשפר את הדמוקרטיה ע"י מדידת כוח הרצון של כל מצביע, ולקבוע את ערך הקול שלו על פי המדידה. צריך לוודא שבאמת הגורם הנמדד היחיד הוא כמה האדם רוצה שהקול שלו ייחשב, ועדיין תישאר הבעיה של אנשים נחושים שמונעים על ידי רגשות עזים ולא באמת בוחרים בצורה מושכלת. לא ברור אם יש דרך למדוד כוח רצון בצורה אמינה, שווה לחקור את העניין.

Friday, January 27, 2017

27.1.17

27.1.17
1.    פרדוקס המצפוניות הוא סתירה המתעוררת בין האמירה שחובתם של אנשים לפעול על פי המצפון שלהם, והאמירה שמצפונם של אנשים שונים הוא שונה, כלומר סותר. הפרדוקס מחריף כשמגדירים את המצפון בתור אותו הדבר שמייצג את אמת המידה היחידה של אדם מסוים על המוסריות של מעשים. דוגמא מצוינת לפרדוקס המצפוניות היא היטלר, שמצד אחד פעל על פי המצפון שלו, כלומר בצורה שהוא חשב שהיא הכי נכונה, ומצד שני ישנה הסכמה רחבה שהוא פעל בצורה בלתי מוסרית. התעוררה בי מחשבה, שאולי בנוסף להקשבה למצפון, יש חובה מוסרית לפעול על פי מצפונם של אחרים, או אולי להגביל את הפעילות מתוך מצפון אישי ע"י המוסר המקובל, מתוך הכרת כבוד לאפשרות שהמצפון האישי טועה. במובן אחר, לפני שעושים מעשה "קיצוני" מתוך הקשבה למצפון, יש לבחון את דעתם של אנשים המתנגדים לו היטב, ואם טיעונם סביר אסור לעשות אותו.
2.    ישנה בעיה בדמוקרטיה, שנובעת מזה שלאנשים שאינם מומחים בעניינים פוליטיים יש אותה זכות הצבעה כמו אנשים מומחים. לכל אזרח יש אחריות זהה לתוצאת הבחירות, למרות שלא לכל אזרח יש רמה זהה של ידע בנושאים הרלוונטיים, שיושפעו מתוצאות הבחירות. קיימת אותה בעיה גם בתהליכים לא-מדיניים שמנוהלים בצורה דומה לדמוקרטיה, למשל קידום סרטונים ב-Youtube. לאחרונה התעוררה תשומת לבם של יוצרים באתר לכך שהסרטונים המצליחים הם לא הסרטונים האיכותיים. הם מאשימים את הנהלת האתר, או מצביעים על טקטיקות "מלוכלכות" כגון “click bait”, אבל מתעלמים מהעובדה שמה שגורם לסרטונים להיות מקודמים הוא דקות-הצפייה, ועקביות הערוץ במשיכת צופים, כלומר – הדמוקרטיה שנקראת Youtube מדרדרת באיכות הסרטונים שלה מפני שהצופים מתעלמים מאחריותם לאתר כשהם צופים בסרטונים גרועים. אותה בעיה קיימת גם בקפיטליזם – המוצרים המצליחים, למשל בתעשיית המזון, הם אלה שמספקים את היצרים המידיים והאינסטינקטיביים של רעב (למשל אוכל מתוק, חטיפים "ממכרים" וכו'), ולאו דווקא המוצרים הבריאים, אפילו שאפשר גם ליהנות מאוכל בריא.
3.    לדעתי צריכים ללמד פילוסופיה בבתי ספר בתור מקצוע חובה. התועלת שאפשר להפיק בחיים היום-יומיים מחשיבה פילוסופית היא עצומה, ולדעתי חבל שהנושא מפוספס לחלוטין. היום אחותי הקטנה (בת 12) הוכיחה לי שלילדים יש את הכושר המנטלי לחשוב בצורה פילוסופית, כשדיברתי אתה על פרדוקס המצפוניות. בנוסף, כנראה כדאי ללמד נושאים כמו אלה שמוצגים בערוץ “School of Life” ב Youtube.
עוד נקודה לטובת חינוך פילוסופי היא שלדעתי הרבה אנשים מתנהגים בעולם בצורה בלתי מוסרית, או בצורה שהם מתחרטים עליה אחר כך, ואולי אם יחשבו על סוגיות פילוסופיות בתור ילדים יוכלו לפתח אחריות למעשים שלהם לכל החיים.
4.    היום נתקלתי בדילמה מוסרית שגרמה לי לחשוב על ערך החיים. "צוות רפואי יכול להמית אדם אחד כדי לשתול את איבריו בחמישה חולים וכך להציל אותם". התשובה האינסטינקטיבית שלי, ואני מניח של רוב האנשים, היא לגנות את המתת האדם האחד. ניסיתי לחשוב למה, והגעתי למסקנה שיש איזושהי הסכמה והבנה כללית ש"מוות טבעי" הוא לא דבר רע, אלא חלק הכרחי מן החיים, והוא הרבה פחות נורא מרצח. מה גורם לנו לגנות רצח בצורה כל כך הרבה יותר חריפה מהימנעות ממניעת מוות טבעי? אני חושב שיש כאן סתירה מסוימת, אבל שאפשר ליישב אותה לפחות חלקית. אפשר לטעון שעולם שבו מותר במקרים מסוימים לרצוח הוא עולם שבו אי אפשר לבטוח באף אחד, ולעומת זאת גם בעולם חסר רצח שמתים בו יותר אנשים, לכל היותר אפשר לפחד ממוות מקרי, "טבעי", אך מערכות היחסים בין בני אדם יישארו בו טובות ומלאות אמון. לדילמה המוסרית לדעתי יש גם קשר למחשבה שאין לאדם חובה מוסרית להקריב את עצמו לחלוטין למען אחרים, כלומר – לאלטרואיזם יש גבול. אפילו חמשת המטופלים החולים לא היו רוצים שהאדם היחיד יוותר על חייו למענם, כנראה מתוך הכרה ב"טראגיות" של הקרבה עצמית. במלים אחרות, הם לא מצפים ממנו להקריב את עצמו כי גם הם לא היו מקריבים את עצמם, ולכן גם לא יכפו עליו למות. מכל הנאמר לעיל נובע שעד גבול מסוים, כולם כנראה מסכימים לאגואיזם אתי.
עוד שאלה שמתעוררת מן הדילמה היא שאלת ערך החיים, יותר ספציפית האם עולם עם
2X אנשים הוא עולם טוב יותר מעולם עם X אנשים? אני מאמין שברמה עקרונית לא. גם מרעיון זה נובע שעדיף עולם שבו מתים הרבה אנשים ממחלות, על עולם שבו רוצחים לעתים רחוקות, אבל אין כמעט מחלות.

5.    אני בזמן האחרון חושב יותר ויותר על הרוע שבקפיטליזם. אצטרך באיזשהו שלב להגדיר אותו לעצמי בצורה ברורה, ולבדוק אם אפשר לבטל אותו, בצורה שמשמרת את הטוב שבקפיטליזם.