12/11/17

אני לא מבין למה אין לי שום חשק לעשות דברים שתכננתי.

ראיתי עכשיו ולוג קצר על איך להתמודד עם זה, אני לא מסכים בדיוק עם מה שהוא אמר, אבל החלטתי לעשות קצת מדיטציה.

במקום לעשות מדיטציה ראיתי עוד ולוג, נראה לי שלעשות מדיטציה יעבוד לא רע.

הפסקתי את המדיטציה באמצע אחרי 6 וחצי דקות מחוסר סבלנות, דבר שאני לא נוהג לעשות. אחר כך קראתי קצת מהספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע", קריאה לא בלב שלם. נראה לי שאני פשוט אלך לישון ואנסה לקום מוקדם לעשות את מה שתכננתי, למרות שזה בדרך כלל לא עובד.

לשם התיעוד, שיחקתי במחשב כל היום. לא יודע עם כמה זה קשור למצב המנטאלי הנוכחי שלי.

5.11.17

5.11.17

קצת קשה לי לנסח את מה שעובר לי בראש, אני אנסה לזרוק מילים על הדף ולראות מה יוצא.

גישת חיים אחת אומרת שעדיף לא לקחת דברים ברצינות, ליהנות מהדברים הפשוטים כמו נשימה או אוכל חם ולהיות מרוצה בלי מאמץ. אבל תמיד יש במה להשתפר, ואני מניח שרוב האנשים מגיעים לנקודה שבה הם צריכים להתאמץ כדי להשתפר, בין אם זה בעבודה שלהם, ביחסים הבין אנושיים שלהם, בפסיכולוגיה שלהם, בהרגלים הבריאותיים שלהם (למשל לי מאוד קשה לקום בבוקר בשעה שאני מתכנן). אחת המלכודות שאני חושב שנפלתי אליה הרבה יותר מדי פעמים היא האמירה "כן הייתי יכול לעשות אחרת, אבל נראה לי לא כל כך נורא כי *א* *ב* *ג*". לפעמים השתפרות קוראת באופן טבעי עם הזמן, בלי התעמתות רצינית ומאמץ אמתי. אבל מה קורה כשנתקלים במשהו שמאוד רוצים להשתפר בו, וזה מאוד קשה? אני גם לא בהכרח מתכוון למשהו נקודתי, זה יכול להיות נושא רחב כמו נגינה על כלי, יצירתיות הנדסית או מדעית, הצלחה בעולם העסקים, או מיומנות בשחמט. מה עושים כשנתקלים בטעות מסוימת שחוזרת על עצמה ולא מצליחים להפטר ממנה? מה עושים כשנתקלים במצב שיודעים שמשהו לא בסדר אבל לא יודעים מה? מה אם מוצאים ים ענק של נקודות לשיפור, שאף אחת ממנה לא מרגישה כאילו היא באמת משמעותית? השכל הישר שלי אומר שצריך לתעד את כל הדברים שטעונים שיפור אחד אחד, לכל הפחות מנטאלית, לשקול איך אפשר להשתפר בכל דבר, ואז ליישם לאט אך בביטחון. אבל מגיעה נקודה שבה לא מרגישים שיפור אפילו שעובדים מאוד קשה, ואני חוזר לבסוף לפואנטה: האם כדאי להישאר באווירה קלילה של "כן אני עושה *א* *ב* *ג* לא בסדר וזה טעון שיפור, לא סוף העולם, רק אני אתן לזה זמן ואני אשתפר, בינתיים מצבי לא כזה נורא כי *ד* *ה* *ו*" (בזמן שאני כותב את הדברים אני מבין שערבבתי בין קלילות לבין חוסר כנות כלפי עצמי, ואני לא יודע בדיוק למה זה מעורבב לי בראש), או שצריך לעצור ולומר בכובד ראש "כן אני עושה *א* *ב* *ג* לא בסדר, וזו בעיה שאני צריך לפטור". כל הנושא מאוד מבולגן לי בראש, בגדול אני מנסה לשאול איך פורצים קיר בטון בלי לנגח אותו עם הראש, בלי שום כלי קידוח, כשכמובן ידוע בבירור שזה אפשרי על פי כל סטנדרט הגיוני. או באופן יותר מדויק, יש לך מקדחה אבל אין לך מושג באיזה עובי הקיר ואין לך מושג איפה הוא רך ואיפה הוא קשה, אבל אתה יודע שיש מקומות רכים יותר וקשים יותר. זה אפשרי, אבל כמות שעקשנות הנדרשת לא ידועה מראש, וככל שמתעקשים יותר בלי להתקדם נהיים מתוסכלים, וככל שמנסים יותר מקומות בלי למצוא אזור רך נהיים מתוסכלים, ואם מחליטים מראש לא להיות מתוסכלים אז לא מצליחים לעשות כלום.

אולי צריך למצוא דרך ליהנות מפעולת הקדיחה. אולי זה בלתי אפשרי בלי הנאה. אבל האם הנאה באה על חשבון נחישות? אם אתה נהנה יותר מדי אתה עלול לקדוח ולקדוח ולקדוח במקום שבו הקיר מאוד קשה. אם אתה נחוש מדי ומנסה תמיד לחפש מקום רך יותר אתה נהייה מתוסכל. אם אתה נחוש מדי אתה עלול לקדוח באותו מקום קשה הרבה יותר מדי ולהיעשות מתוסכל. אם אתה נהנה מדי מחיפוש המקומות הרכים אתה עלול לוותר מהר מדי על מקומות קידוח.

אולי משתמע שכדי שנחישות תהייה טובה יותר מהנאה דרוש פידבק מסוים מהקיר. הקיר צריך להיות רספונסיבי מספיק כדי לספק חומר לקבל החלטות מושכלת, או שאין משמעות לנחישות על פני הנאה, כי בכל מקרה מגששים באפלה אז יש משמעות רק לכמות הזמן הנקי שמשקיעים.

אולי אינטואיציה יכולה לעזור במקרים מסוימים.

אולי עזרה מאדם בעל ניסיון.

לקדוח עמוק מדי במקום קשה זה כמו להכין טבלת אקסל משוגעת שמנתחת אספקט מאוד מסוים של הבעיה.

לדלג מהר מדי בין מקומות זה כמו לנסות למצוא את כל הטעויות ולזכור אותן, בתקווה שברגע האמת הזיכרון יגרור תגובה מתאימה.

לקדוח עד שנשבר המקדח, ואז להמשיך לקדוח עם מקדח שבור זה כמו להיות מתוסכל וסוער ולא שיטתי, או לראות את הדברים בצורה מעורפלת הנובעת מעייפות או אגו מנופח או פחד או כעס או אכזבה או אשמה או נחיתות.

לסובב את ידית המקדחה (היא ידנית כמובן) לאט מאוד זה כמו לקחת את ה:"path of least resistance", תוך תחושת שווא שבסופו של דבר השיפור יקרה מעצמו.

עכשיו כשאני מסדר את האופציות, נראה לי ברור שצריך לקדוח במקום אחד, ואם תוך זמן סביר (סביר זה כמובן בעייתי להגדיר, אולי אפשר ברוב המקרים להעריך מה זה סביר על פי אינטואיציה, אגב תפסתי את עצמי כמעט משקר לעצמי כשעמדתי לכתוב "אבל נראה לי שזה בסדר אם פועלים על פי אינטואיציה", שזה חוזר לנושא המקורי) לא רואים התקדמות ניכרת, עוברים למקום אחר. אם בזמן הקדיחה שמים לב למקום אחר שאפשר לקדוח בו, צריך לקבל החלטה האם לעבור או להישאר. לפעמים צריך לקדוח ביותר ממקום אחד במקביל כדי לקבל איזושהי תועלת בכלל, ואלה המקרים הקשים ביותר לדעתי.

אם יש יותר מקיר אחד בנושאים שאינם קשורים ישירות, אין מניעה לקדוח בכל אחד בזמנים שונים, כמובן שזה משאיר פחות זמן לכל אחד מהם.

בקיצור התמודדות עם בעיות קשות דורשת החלטיות וסבלנות. צריך לבחור דרך פעולה ולהתמיד בה עד שאחד משני דברים קורה: או שמחליטים על סמך קריטריונים קונקרטיים שהדרך לא אפקטיבית, או שמוצאים דרך שהיא בוודאות גדולה יותר אפקטיבית.

כנראה שאין באמת סתירה בין הגישה הזאת לבין הנאה ושלווה כלליים שנשארים קבועים תמיד, אני מקווה שאלה דברים מקבילים שיכולים לחיות ביחד ולחוד.

19.5.17

19.5.17

1.    ההיחשפות שלי למדעי החברה משכנעת אותי יותר ויותר שהעולם מורכב. העולם נורא מורכב. יש אינספור תופעות שכולן שלובות זו בזו, וזה גורם לי להרגיש כאילו בלתי אפשרי להבין שום דבר עד הסוף. זה הפוך לגמרי מדרך המחשבה הרגילה שלי – כל דבר, לא משנה כמה שהוא מורכב, אפשר לפשט אותו ולהבין אותו על ידי הבנת העיקרון הבסיסי שעל פיו הוא עובד. דרך המחשבה הזאת התקבעה בי בעקבות שנים רבות של חינוך שבהן רוב העיסוק שלי היה הנושאים ריאליים – במיוחד פיזיקה. בפיזיקה, האידיאל הוא להגיע לנוסחה אחת, קצרה ופשוטה מאוד, שביכולתה להסביר את כל היקום. איזה רעיון יפהפה ותמים.
המורכבות של העולם משמעותית במיוחד בעידן שבו האנושות שואפת לבסס את הפעולות שלה על הבנה של העולם – בין אם מדובר ברפואה, בלוחמה בטרור או בבחירת שיטה כלכלית. איך אני אמור להתמודד עם המורכבות הזאת בתור אדם ששואף למצוא את הדרך הנכונה לחיות ויש לו מוח כל כך קטנטן ביחס אליה? אולי עדיף לשאול איך כחברה אנחנו יכולים להתמודד עם המורכבות הזאת בניסיוננו לחיות חיים טובים, בלי להטיל את האחריות לכך על אף אדם ספציפי?
אסוציאציה מעניינת שחשבתי עליה היא הברירה הטבעית. ברירה טבעית היא השיטה של הטבע לקחת בחשבון את כל המורכבות של העולם, ולהתאים אליו את היצורים החיים כך שיהיו הכי טובים שאפשר בלשרוד ולהעביר את הקוד הגנטי שלהם הלאה. זהו מנגנון אוטומטי פשוט, שמה שמניע אותו זה כל היצורים החיים וכל המוטציות שלהם בו זמנית, והוא מנגנון מדהים בעוצמתו ויעילותו. לעומת זאת איזה מנגנון מנחה את בני האדם למצב של חיים טובים יותר? יש כל מני מנגנונים כאלה - למשל המדע, הדת, הדמוקרטיה, הפילוסופיה, הקפיטליזם. אבל האם המנגנונים האלה אפקטיביים? האם הם מנצלים את המשאבים הפיזיים והמנטליים של האנושות בצורה יעילה ומקדמים אותה לאט אך בביטחון למצב טוב יותר? זו שאלה קשה, אבל סביר להניח שאפשר לחשוב על מנגנונים טובים יותר.

6.4.2017

6.4.2017

אחרי הרבה הרהור ודיון לוהט, גיבשתי כמה מטרות וערכים שבאים לידי ביטוי בזכירת חללי צה"ל, אחרי שקצת פקפקתי במנהג. זהו טקס תרבותי עמוק שנראה לי עכשיו די יפהפה, אפילו אם זונחים את הנחת שנגרמת למשפחה השקולה.
הנה כמה מסקנות בנושא:

- המנהג מחזק את ערך כיבוד המוות, כלומר הערך של לא לבזבז את החיים. כשאנחנו נזכרים במוות אנחנו מקבלים השראה לשמוח ולנצל את החיים בצורה מיטבית.
- המנהג מחזק את ערך ההקרבה העצמית. אסירות תודה לאילו שמתו בשבילנו נותנת לנו כוח להקריב את עצמנו למען מטרות שנעלות בעינינו, גם כשאנחנו מפחדים להתמסר להן.
- חיזוק הלאומיות במובן שכולנו יחד באבל ושמחה, כמו משפחה גדולה. המשפחתיות, אולי רעות, אמורה לתרום ליחסים הבין-אישיים שלנו ביום יום, ולעודד התנהגות מוסרית ותרימה לקהילה.

אני מרגיש שהערכים האלו מתפספסים קצת בתוך מערבולת של אבל שלוכדת את אלו שמכבדים את החלל, ואולי יהיה טוב לחשוב על דרך לחזק את הערכים, במקום בעיקר להיות ממורמרים.

אפשר גם להשליך מכאן על החשיבות של טקסים בכלל, ולהעלות מחשבות על אפשרויות לטקסים שמעודדים ערכים שונים ומגוונים.

25.3.17

25.3.17

1.    מחשבות על הזהות שלי הובילו אותי לרעיון שהדבר שמגדיר "מי אני" הכי טוב, הוא השאיפה שלי לחוסר זהות. פעם כנראה הזהות שלי הייתה בעיקר מוגדרת על ידי פנטזיה כלשהי של המדען המפוזר, אולי קצת על ידי אהבתי למוזיקה, אולי קצת על ידי התחביב שלי לשחק במחשב, וכו'. אבל היום אני מרגיש שהשאיפה העיקרית שלי היא להיות אדם שלא מוגבל על ידי שום זהות. הפנטזיה שלי היא שאני לא אעשה שום דבר מתוך פנטזיה, שלא אבצע פעולות רגילות מתוך הרגל, שההזדהות היחידה שלי תהייה חוסר הזדהות. במלים אחרות, אני לא רוצה להיות כלום, חוץ מטוב כמה שאני אצליח להיות. כפי שניסיתי להמחיש, יש כאן סתירה. שכן חלק מהאושר הוא לחיות בפנטזיה, לחיות בחוסר עימות עם ההרגלים, להזדהות, להיות שייך. מצד אחד אני חושב שכל הגבלה זהותית שהיא על החופש היא חסרון, ומצד שני אני מרגיש שכנראה קשה מאוד להיות מאושר בלי זהות, אם לא בלתי אפשרי. אולי זאת הסיבה שלכמעט כל האנשים (למיטב ידיעתי) יש זהות די מוגדרת.

2.    אחרי צפייה בסרט די מדכא על נועם חומסקי אני מקשיב לקולה האינטימי של הדס גלעד מקריא שירה ברדיו, ונרגע כמו שאולי כבר שבועות לא נרגעתי. תודה לך הדס 3>.

25.2.17

25.2.17

1.    היום התבהרה לי העובדה שהמרדף אחר האושר הוא עניין מעשי מאוד, וממש לא פילוסופי. פילוסופיה אולי יכולה לעזור בהשגת האושר, אבל היא לא יוצרת אותו, עד כדי אנשים שחיים על פילוסופיה.

2.    חשבתי לעצמי: אולי המוסר האלטרואיסטי הוא כלי חברתי אגואיסטי? כלומר האלטרואיזם הוא סוג של הסכם חברתי שמטרתו לשרת את הפרט המחזיק במוסר בכל מני דרכים. זאת כמובן בניגוד לרעיון, שהמוסר קיים בשביל האחר. אם מניחים שזה נכון, אפשר להראות שיש דרגות שונות של מוסר, שתואמות באופן מעניין ומשמעותי את הערכים האינטואיטיביים שמחזיקה בהם כלל האוכלוסייה.
בתור התחלה, ברור שאדם ינהג בצורה אלטרואיסטית כלפי משפחתו. בזה שהוא נוהג כך, הוא מדגים איך צריך להתנהג במשפחה. חשוב לציין, שהוא לא מצפה לתמורה מוגדרת, אלא בעיקר שמח בכך שהוא לא צריך לפחד ממצב שהוא יזדקק לעזרה, ולא יעזרו לו. הערך של לעזור ללא תנאים למי שבמשפחתך, כשהוא חל על כל המשפחה, משרת מטרה חשובה של הרגשת שייכות ואהבה.
כשמתרחקים מהמשפחה, הכללים נהיים יותר חלשים, אך אופיים נשאר דומה מאוד. אני נוהג כלפי חבר אישי טוב, כלפי חבר לקהילה, כלפי זר ברחוב בצורה אלטרואיסטית, כי מנחם אותי להאמין שיעזרו לי במצב דומה. בניסוח קאנטיאני פחות או יותר, אני פועל על פי הכללים שאני רוצה שכולם יפעלו על פיהם.

אפשר כך גם להסביר את תנועת הזכויות שאנשים יחסית אוהבים. אם אני מכיר בזכות הטבעית לחירות, אני מבטיח לעצמי שאהיה חופשי. כנ"ל לגבי הזכויות האחרות. לא משנה כמה אני נקלע למצב חסר מזל, אנשים ישאפו לכבד את הזכויות שלי, ולכן עלי לכבד את זכותם של אחרים.
אך העסק מסתבך כשיוצאים מגבולות המדינה, או שיורדים בסולם הכלכלי, או אפילו כשיורדים לרמת החיות. למה שאפעל על פי כלל שמנחה אותי לקנות לילדים אפריקאים רשתות נגד מלריה? מצבי טוב מספיק כדי שלא אצטרך אי פעם תרומה ממישהו שחי בארץ אחרת. אם אני עשיר יחסית, למה שאני אתרך לעזור לעניים? אני לא עני, ולכן קיום של כלל עזרה לעניים לא יעזור לי. וגרסה חריפה יותר – למה שאנהג בכבוד כלפי הפרה? הרי לפרה אין שום יכולת לספק לי כבוד ששווה משהו. לעולם לא אהיה זקוק לזה שהפרה תכבד אותי, ולכן אין שום סיבה שאכבד אותה.
עוד דרגה, אולי חריפה יותר, אולי פחות, היא הדאגה לדורות הבאים. למה שאפעל על פי כלל שמנחה אותי לשמור על כדור הארץ לתווך של מאות שנים קדימה? למה שאתחיל מהפכה שפירותיה ייקצרו אחרי שאמות?
לכל השאלות האלה ניתן לענות בחיוב, אם הערך המנחה אותנו הוא ערך העזרה האוניברסאלי. בכך שאעזור למישהו שאין לו שום אפשרות לעזור לי בחזרה, אחונן מוסר שבמסגרתו יעזרו לי אנשים שאין לי שום דרך לעזור להם בחזרה. לחילופין, אפשר להגיד שהעזרה החד-כיוונית שאדם נותן מגיעה מהכרת תודה לעזרה חד-כיוונית שניתנה לו. למשל, אני תורם לעתיד מתוך אסירות תודה לאנשים בעבר שתרמו לי.
בקיצור, אם לוקחים את המוסר האגואיסטי האוניברסאלי לקצה, מגלים שהוא אינו שונה בכלל מבחינה פרקטית מהמוסר שהנחת היסוד שלו היא אלטרואיסטית מלכתחילה. את התופעה של מוסר ביניים הרווח אצל כולם, ניתן להסביר בזה שאנשים הם קצרי ראייה מדי.

24.2.17

24.2.17

1.    היום הכרתי לראשונה את הרעיון של The Repugnant Conclusion בצורה טובה, והוא גרם לי לתהות אם אפשר לבסס את המוסר על תוצאתנות. נראה לי שעם הזמן אני מתרחק מהתוצאתנות, והולך לכיוון דאונטולוגי יותר.

2.    המוסר שלי לא מאוד מגובש, אני חייב להודות. אני מתעסק בנושא כבר כמה חודשים באופן אינטנסיבי, וחושב על הנושא מעת לעת כבר כמה שנים, ואני מרגיש שאני לא ממש יודע להגדיר את המוסר באופן שאני מרוצה ממנו.
למרות זאת, אני די בטוח שאני רוצה שאנשים ייחסו יותר חשיבות מוסרית למעשים היום-יומיים שלהם, וינהגו מתוך הרגשה מתמדת של אחריות מוסרית. אני רוצה שכשאנשים פועלים בדרך מסוימת, הם ירגישו שהם פועלים כמו שלדעתם האדם האידאלי היה פועל. אפשר להתווכח מאות שנים על איך נראה האדם האידאלי, אבל בתור התחלה נראה לי שקל להסכים שרוב האנשים אפילו יודו שהם פועלים בצורה לא אידאלית. כלומר לפני שמגדירים את המוסר בצורה שלמה ומוחלטת צריך לדאוג שכמה שיותר אנשים יתחילו לנסות להיות מוסריים.