5.11.17

5.11.17

קצת קשה לי לנסח את מה שעובר לי בראש, אני אנסה לזרוק מילים על הדף ולראות מה יוצא.

גישת חיים אחת אומרת שעדיף לא לקחת דברים ברצינות, ליהנות מהדברים הפשוטים כמו נשימה או אוכל חם ולהיות מרוצה בלי מאמץ. אבל תמיד יש במה להשתפר, ואני מניח שרוב האנשים מגיעים לנקודה שבה הם צריכים להתאמץ כדי להשתפר, בין אם זה בעבודה שלהם, ביחסים הבין אנושיים שלהם, בפסיכולוגיה שלהם, בהרגלים הבריאותיים שלהם (למשל לי מאוד קשה לקום בבוקר בשעה שאני מתכנן). אחת המלכודות שאני חושב שנפלתי אליה הרבה יותר מדי פעמים היא האמירה "כן הייתי יכול לעשות אחרת, אבל נראה לי לא כל כך נורא כי *א* *ב* *ג*". לפעמים השתפרות קוראת באופן טבעי עם הזמן, בלי התעמתות רצינית ומאמץ אמתי. אבל מה קורה כשנתקלים במשהו שמאוד רוצים להשתפר בו, וזה מאוד קשה? אני גם לא בהכרח מתכוון למשהו נקודתי, זה יכול להיות נושא רחב כמו נגינה על כלי, יצירתיות הנדסית או מדעית, הצלחה בעולם העסקים, או מיומנות בשחמט. מה עושים כשנתקלים בטעות מסוימת שחוזרת על עצמה ולא מצליחים להפטר ממנה? מה עושים כשנתקלים במצב שיודעים שמשהו לא בסדר אבל לא יודעים מה? מה אם מוצאים ים ענק של נקודות לשיפור, שאף אחת ממנה לא מרגישה כאילו היא באמת משמעותית? השכל הישר שלי אומר שצריך לתעד את כל הדברים שטעונים שיפור אחד אחד, לכל הפחות מנטאלית, לשקול איך אפשר להשתפר בכל דבר, ואז ליישם לאט אך בביטחון. אבל מגיעה נקודה שבה לא מרגישים שיפור אפילו שעובדים מאוד קשה, ואני חוזר לבסוף לפואנטה: האם כדאי להישאר באווירה קלילה של "כן אני עושה *א* *ב* *ג* לא בסדר וזה טעון שיפור, לא סוף העולם, רק אני אתן לזה זמן ואני אשתפר, בינתיים מצבי לא כזה נורא כי *ד* *ה* *ו*" (בזמן שאני כותב את הדברים אני מבין שערבבתי בין קלילות לבין חוסר כנות כלפי עצמי, ואני לא יודע בדיוק למה זה מעורבב לי בראש), או שצריך לעצור ולומר בכובד ראש "כן אני עושה *א* *ב* *ג* לא בסדר, וזו בעיה שאני צריך לפטור". כל הנושא מאוד מבולגן לי בראש, בגדול אני מנסה לשאול איך פורצים קיר בטון בלי לנגח אותו עם הראש, בלי שום כלי קידוח, כשכמובן ידוע בבירור שזה אפשרי על פי כל סטנדרט הגיוני. או באופן יותר מדויק, יש לך מקדחה אבל אין לך מושג באיזה עובי הקיר ואין לך מושג איפה הוא רך ואיפה הוא קשה, אבל אתה יודע שיש מקומות רכים יותר וקשים יותר. זה אפשרי, אבל כמות שעקשנות הנדרשת לא ידועה מראש, וככל שמתעקשים יותר בלי להתקדם נהיים מתוסכלים, וככל שמנסים יותר מקומות בלי למצוא אזור רך נהיים מתוסכלים, ואם מחליטים מראש לא להיות מתוסכלים אז לא מצליחים לעשות כלום.

אולי צריך למצוא דרך ליהנות מפעולת הקדיחה. אולי זה בלתי אפשרי בלי הנאה. אבל האם הנאה באה על חשבון נחישות? אם אתה נהנה יותר מדי אתה עלול לקדוח ולקדוח ולקדוח במקום שבו הקיר מאוד קשה. אם אתה נחוש מדי ומנסה תמיד לחפש מקום רך יותר אתה נהייה מתוסכל. אם אתה נחוש מדי אתה עלול לקדוח באותו מקום קשה הרבה יותר מדי ולהיעשות מתוסכל. אם אתה נהנה מדי מחיפוש המקומות הרכים אתה עלול לוותר מהר מדי על מקומות קידוח.

אולי משתמע שכדי שנחישות תהייה טובה יותר מהנאה דרוש פידבק מסוים מהקיר. הקיר צריך להיות רספונסיבי מספיק כדי לספק חומר לקבל החלטות מושכלת, או שאין משמעות לנחישות על פני הנאה, כי בכל מקרה מגששים באפלה אז יש משמעות רק לכמות הזמן הנקי שמשקיעים.

אולי אינטואיציה יכולה לעזור במקרים מסוימים.

אולי עזרה מאדם בעל ניסיון.

לקדוח עמוק מדי במקום קשה זה כמו להכין טבלת אקסל משוגעת שמנתחת אספקט מאוד מסוים של הבעיה.

לדלג מהר מדי בין מקומות זה כמו לנסות למצוא את כל הטעויות ולזכור אותן, בתקווה שברגע האמת הזיכרון יגרור תגובה מתאימה.

לקדוח עד שנשבר המקדח, ואז להמשיך לקדוח עם מקדח שבור זה כמו להיות מתוסכל וסוער ולא שיטתי, או לראות את הדברים בצורה מעורפלת הנובעת מעייפות או אגו מנופח או פחד או כעס או אכזבה או אשמה או נחיתות.

לסובב את ידית המקדחה (היא ידנית כמובן) לאט מאוד זה כמו לקחת את ה:"path of least resistance", תוך תחושת שווא שבסופו של דבר השיפור יקרה מעצמו.

עכשיו כשאני מסדר את האופציות, נראה לי ברור שצריך לקדוח במקום אחד, ואם תוך זמן סביר (סביר זה כמובן בעייתי להגדיר, אולי אפשר ברוב המקרים להעריך מה זה סביר על פי אינטואיציה, אגב תפסתי את עצמי כמעט משקר לעצמי כשעמדתי לכתוב "אבל נראה לי שזה בסדר אם פועלים על פי אינטואיציה", שזה חוזר לנושא המקורי) לא רואים התקדמות ניכרת, עוברים למקום אחר. אם בזמן הקדיחה שמים לב למקום אחר שאפשר לקדוח בו, צריך לקבל החלטה האם לעבור או להישאר. לפעמים צריך לקדוח ביותר ממקום אחד במקביל כדי לקבל איזושהי תועלת בכלל, ואלה המקרים הקשים ביותר לדעתי.

אם יש יותר מקיר אחד בנושאים שאינם קשורים ישירות, אין מניעה לקדוח בכל אחד בזמנים שונים, כמובן שזה משאיר פחות זמן לכל אחד מהם.

בקיצור התמודדות עם בעיות קשות דורשת החלטיות וסבלנות. צריך לבחור דרך פעולה ולהתמיד בה עד שאחד משני דברים קורה: או שמחליטים על סמך קריטריונים קונקרטיים שהדרך לא אפקטיבית, או שמוצאים דרך שהיא בוודאות גדולה יותר אפקטיבית.

כנראה שאין באמת סתירה בין הגישה הזאת לבין הנאה ושלווה כלליים שנשארים קבועים תמיד, אני מקווה שאלה דברים מקבילים שיכולים לחיות ביחד ולחוד.